משמורת ילדים היא נושא מרכזי מאוד בהליך הגירושין. משמורת היא הקביעה מי מההורים יחזיק בילד. המשמורת כוללת את החובה לדאוג לצרכיו של הילד ובין היתר לחינוכו, בריאותו, רכושו, וכולי.
מה ההבדל בין אפוטרופסות למשמורת
אפוטרופסות – נחשבת גם ל – "משמורת משפטית", לפיה שני ההורים מהווים אפוטרופוסים טבעיים של הילד, וגם אחרי הגירושין הם נותרים האחראים לגבי החלטות חשובות הקשורות אליו כמו חינוך, או ענייני בריאות, וכולי. ההחלטות צריכות להיעשות במשותף ובשוויון.
משמורת – היא החזקה פיזית של הילד על ידי אחד ההורים, והמקום שבו הוא מתגורר. להורה השני נקבעים הסדרי ראיה – קביעת זמני פגישות עם הילד במשך השבוע, בסופי שבוע, ובחגים.משמורת משותפת
משמורת משותפת בניגוד למשמורת יחידנית, מאפשרת את חלוקת הזמן של הילד בין שני הוריו באופן שווה. משמורת משותפת הפכה לפופולארית בתקופה האחרונה, ובתי המשפט נוטים לראות בה הסדר בעל חשיבות לטובת הילד.
למי נתונה הסמכות לדון בענייני משמורת ילדים ?
הסמכות בנושא משמורת היא מקבילה : לבית המשפט למשפחה ולבית הדין הרבני. הערכאה השיפוטית שאליה הוגשה תביעת המשמורת לראשונה היא זו שתדון בנושא המשמורת בכפוף למרוץ הסמכויות, ולעקרון הכיבוד ההדדי בין הערכאות.כאשר מבקשים שבית הדין הרבני ידון בנושא המשמורת יש לכרוך את תביעת המשמורת לתביעת הגירושין ולעמוד בתנאי הכריכה (כנות התביעה, כריכה כדין, וכנות הכריכה).
בית הדין הרבני ידון על פי הדין הדתי, ועל פי חוק שיפוט בתי דין רבניים, ובית המשפט למשפחה ידון בנושא על פי הדין האזרחי, חוק בתי המשפט למשפחה, וחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות.הסכמה לגבי המשמורת
בני הזוג יכולים להסכים ביניהם לגבי המשמורת, ולעגן את הסכמותיהם במסגרת הסכם הגירושין אשר יוגש לבית המשפט.
בית המשפט יבדוק את ההסכם ויאשר אותו רק לאחר שיוכח שההסדר שקבעו ההורים ממלא אחרי עקרון טובת הילד.העדר הסכמה בין ההורים לגבי המשמורת
חוק הכשרות המשפטית קובע כי על ההורים חלה חובה לדאוג לכל צרכי ילדיהם. היה וההורים אינם מסכימים בנושא המשמורת, קובע החוק כי בית המשפט יקבע מי יהיה ההורה המשמורן ובתנאי שילדים עד גיל 6 יהיו בחזקת אימם ("חזקת הגיל הרך"), אלא אם יש סיבה לחרוג מכך.
כאשר אין הסכמה, יקבע בית המשפט מי יהיה ההורה המשמורן על פי המבחנים הבאים: עקרון טובת הילד, מסוגלות הורית, ולעיתים גם רצון הילד עצמו. כמו כן יקבעו גם הסדרי ראיה עם ההורה השני. טובת הילד – זהו השיקול העיקרי העומד בפני בית המשפט בקובעו מי יהיה ההורה המשמורן. טובת הילד נקבעת באמצעות תסקיר של פקידת סעד ובדיקת מסוגלות הורית ורצון הילד עצמו. בית המשפט נעזר בחוות דעת מומחה (פסיכולוג), ובהמלצות עובדת סוציאלית שממונה על ידי בית המשפט למשפחה או על ידי בית הדין הרבני, שמגישה תסקיר בקשר לקביעת זהות ההורה המשמורן ולהסדרי ראיה. מסוגלות הורית – כאשר אין הסכמה להמלצות הכתובות בתסקיר, ובעת הצורך, ימנה בית המשפט מומחה (פסיכולוג) לבדיקת מסוגלות הורית: המומחה יעריך את היכולת של ההורה לטפל בילד באופן הטוב ביותר. בין היתר בוחנים גם תכונות אופי ואישיות של ההורים. על פי חוות הדעת שתוגש, יכריע בית המשפט את זהותו של ההורה המשמורן. רצון הילד – בית המשפט יכול גם להתרשם מרצון הילד והעדפתו האישית, וזאת במסגרת פגישה בנוכחות הילד בדלתיים סגורות, ו/או בלשכתו של השופט. בית המשפט יבקש להתרשם מגילו ומבגרותו הנפשית של הילד.